Join the new world

אתמול פרסם הנשיא, אריק אהרון, כתבה המסכמת את החודש שעבר תחת שלטונו. האמת היא שגם אני חשבתי לכתוב כתבה כזאת, ועכשיו יש לי סיבה לעשות את זה. אז הנה, סיכום הקדנציה הראשונה של אריק אהרון – קראו, חשבו והצביעו.

אריק אהרון מדגיש את המלחמה בסיני כפעולה מוצלחת שלו בחודש הזה, אבל הוא לא שוכח לדלג על כמה נקודות מרכזיות. הוא צודק בכמה דברים – אנחנו אכן המדינה היחידה באזור שאין לה שטחים כבושים, באמת אין לנו השפעה בינלאומית. אבל הוא טועה כאשר הוא אומר שהוא השיג לנו אותה. כן, יכול להיות שאנחנו בדרך הנכונה לשיפור. אך איננו שווים לאף מדינה אחרת. אנחנו עדיין מדינה קטנה, ענייה, חסרת שטחים חיצוניים וחלשה מבחינה צבאית.

אריק אהרון מספר שלישראל הייתה עוצמה צבאית, בזכותה היא כבשה את סיני. זה נכון. אין לנו בעיה לשלוט במקומות כמו סיני בזכות העוצמה שלנו. אבל גם לה צריך לדאוג. כדי לשמור על סיני היינו צריכים שני דברים: משאבים ומורל. שני אלה נחוצים כדי להחזיק צבא המסוגל לשמור על אימפריה. בתחילת המלחמה השלטון סיפק לנו אותם בהצלחה, מה שאפשר לנו לכבוש את סיני, ואת זה יש לזקוף לזכותו. אבל אריק אהרון אוהב לקפוץ מכאן ישר למה שקרה אחרי – אחרי שהפסדנו את סיני. הוא מטיל את האשמה של כישלון ההרפתקה האזורית שלנו על "אנשים אינטרסנטים", אבל שוכח שאת סיני – שנכבש, לדבריו, כקלף מיקוח בשביל השגת שטחים – איבדנו עוד לפני כן, כאשר הוא הפסיק לדאוג למאמץ המלחמתי, והחיילים נותרו בלי המשאבים הנחוצים ובלי מורל. הוא נטש אותנו, ובגלל זה הפסדנו. יכולנו לשמור על סיני. אם היינו ממשיכים להאמין שנצליח, היה לנו המורל, והיינו עושים כל מה שאפשר כדי להילחם ולעשות כמה שיותר דמג'. ואם אריק אהרון, שמתגאה בכישוריו והצלחותיו בתחום הדיפלומטי, היה מצליח להגיע להסכם כלשהו עם מצרים, קפריסין או אפילו מדינה זרה – שלום, הפסקת אש או סתם אספקה – היינו יכולים לקבל חזרה את הכוח הנחוץ לנו כדי שהלחימה באמת תשפיע. אז אולי הוא לא הצליח פה כל-כך אחרי הכול. במיוחד לא כפי שהוא מתגאה. יותר מדי נוח להשמיט את הכישלונות.

כצפוי, אריק אהרון מדבר גם על ההתמודדות עם ההשתלטות המקדונית. אין ספק שהייתה פה הצלחה, ומספר משתלטים מקדונים נחסמו מהכנסת. אבל מה קרה בשטח, ומה ההשלכות של זה? קודם כל, יש לציין שארבעה מקדונים כן נכנסו לכנסת בסופו של דבר. חוץ מזה, שימו לב להשפעת המלחמה בהשתלטות. כדי לעצור את המקדונים, רבים מן התומכים בקבוצה השולטת במדינה פוזרו באופן שווה יותר בין המפלגות. עוד קודם לכן לא היו הבדלים רבים בין המפלגות השונות, והן שימשו בעיקר בסיס להיבחרות לכנסת. כעת המצב הזה קיצוני עוד יותר. העובדה שהמפלגות השונות נשלטות עכשיו ע"י תומכים בשלטון הקיים מקטינה את ההתנגדות לו, מגדילה את אחוז הקשורים אליו החברים בכנסת ויוצרת זירה פוליטית פחות רבגונית ופחות דמוקרטית. את התוצאה ניתן לראות במועמדים לבחירות לנשיאות שייערכו מחר. ישנו רק מועמד אחד – אריק אהרון בכבודו ובעצמו, הנשיא המכהן.

לסיום, אני רוצה לסכם את הסיבה לכתבה הזאת. אני ראיתי כתבת תעמולה מאת אריק אהרון. זו כתבת ביקורת, שמנסה להציג את החודש הזה גם מהצד השני, ובין השאר להראות את מה שאריק אהרון מנסה להסתיר. כמובן שהיו גם צדדים טובים לקדנציה שלו. כפי שאמרתי, תחילת המלחמה בסיני הייתה הצלחה, ומשרד הפנים, המלא באנשים חרוצים ונאמנים, פעל היטב לקליטת שחקנים חדשים המחזקים את ישראל.

מחר יהיו הבחירות לנשיאות. אריק אהרון, הנשיא המכהן, הוא המועמד היחיד. זה לא משנה אם נצביע לו או לא, כי הוא ייבחר בכל מקרה, ולכן אני לא מתכוון להצביע לו. עם זאת, אני מקווה שהוא יקרא את המאמר הזה, יפנים את נקודות הביקורת וינסה לשפר אותן בקדנציה הבאה. אם הקדנציה הבאה תהיה מוצלחת – אם במהלכה תצליח באמת לחזק אותנו בזירה הבינלאומית, ולהילחם במקדונים בלי לרמוס את הגיוון – אז תקבל גם את הקול שלי בבחירות הבאות.

Yesterday, the president, ArikAharon, published an article summarizing the month under his rule. The truth is I also thought about writing such an article, and now I have the reason to do so. So there it is, the summary of ArikAharon's first term – read, think and vote.

ArikAharon emphasizes the war in Sinai as a successful action of his this month, but he never forgets to skip some major points. He is right about some things – we are the only country in the region without occupied territories, and we don't have international influence. But he's wrong when he says he got it for us. Yes, we may be on the right path. But we aren't equal to any other country. We are still a country that is small, poor, lacking in occupied territories and militarily weak.

ArikAharon tells us that Israel had military might, through which it conquered Sinai. That is true. We have no problem controlling territories like Sinai with our current power. But even Sinai has to be taken care of. In order to keep Sinai we needed two things: resources and morale. These two things are necessary to keep an army capable of keeping an empire. In the beginning of the war the government supplied those successfully, which allowed us to conquer Sinai, and that should be said in its favor. But ArikAharon likes hopping from here straight to what happened after – after we lost Sinai. He blames "interested people" for the failure of our regional adventure, but forgets that Sinai – which was conquered, according to him, as a bargaining card to gain more territory – was lost before that, when he stopped caring for the war effort, and the soldiers remained without the needed resources and without morale. He abandoned us, and that's why we lost. We could have kept Sinai. If we would have believed that we can make it, if we had the morale, and we would have done anything possible to fight and deal as much damage as possible. And if ArikAharon, who takes such pride in his skills and his successes in the diplomatic field, would have reached some sort of agreement with Egypt, Cyprus or even a foreign country – peace, truce or just supplies – we could have regained the force needed for us in order for the fighting to actually make a difference. So maybe he didn't succeed so greatly after all. Especially not as much as he takes pride in. It's too convenient to let the failures slip.

As expected, ArikAharon also talks about the Macedonian PTO. There's no doubt there was success here, and a number of Macedonian PTO'ers were blocked from the Knesset. But what happened in the field, and what are the consequences? First, it should be noted that four Macedonian PTO'ers did get into the Knesset after all. Other than that, notice the influence of the ATO. In order to stop the Macedonians, many of the supporters of the ruling group in the country were distributed more evenly across parties. Even before that the differences between the various parties were minor, and they served mostly as a basis on which to launch an election campaign. Now this situation is even more extreme. The fact that the different parties are now ruled by supporters of the existing government minimizes the opposition to it, makes the percentage of people related to it in the Knesset larger and creates a less varied and less democratic political scene. The result can be seen in the candidates for the presidency elections that will be held tomorrow. There is only one candidate – ArikAharon himself, serving president.

To finish this, I would like to summarize the reason for this article. I noticed a propaganda article by ArikAharon. This is a counter article, attempting to show this month from the other side as well, and among other things reveal that which ArikAharon is trying to conceal. Of course there were also good parts to his term. As I said, the beginning of the war in Sinai was a success, and the Ministry of the Interior, full of hardworking, loyal people, has acted well to welcome new players that make eIsrael stronger.

Tomorrow will be the presidency elections. ArikAharon, serving president, is the only candidate. It doesn't matter whether we vote for him or not, because he will be elected anyway, and therefore I am not intending to vote for him. However, I do hope that he reads this article, takes to mind the points of criticism and tries to improve them in his next term. If his next term will be successful - if you really do make us have international influence, and if you manage to fight the PTO without running over variety – then you will get my vote as well.